רק בבוקר, אנחנו מעירים אותו,
וחוזרים שוב להעיר אותו,
מפשיטים אותו, מלבישים אותו,
מכניסים את הכריך לתיק שלו (אחרי שהכנו לו את המערכת), ממלאים את בקבוק המים (אבל ביקשנו יפה שיביא לנו אותו..),
אבל את השאר הוא עושה לבד…
מסיעים אותו, מחזירים אותו,
מכינים את הדגם התורן שהמורה למדעים נתנה לנו כשיעורי בית,
מוודאים שהפיג'מה מוכנה ללילה,
ושארוחת הערב תהיה בשתי צלחות נפרדות כי אם לא, אז הוא ירגיש עצמאי מאד לסרב לאכול…
ואת כל השאר הוא עושה לבד…
אבל מה אם במקום זה..
נאפשר לו להתנסות עם תמיכה, עם עזרה אבל בלי לעשות במקומו בכל יום את מה שהוא כבר יכול לעשות בעצמו..
נאפשר לו לבחור בין להכין שיעורים עכשיו או אחרי המשחק ולקחת אחריות על חייו..
נתאפק ולא נזדרז להגיב, לשאול שאלות, להציע פתרונות וניתן לו קצת יותר זמן לחשוב בעצמו…?
לא ננסה לנחם ולהגיד לו "זה קל" כי זה לא מעודד לדעת שהצלחת אבל בעצם לא השגת הרבה כי זה היה קל.. שלא לדבר על מצב שנכשלת..
נמסור מידע שיעזור לו להצליח ונוסיף: "נכון, לשרוך את השרוך באמת עלול להיות קשה.."
כך שאם יצליח, יהיה גאה בעצמו. ואם יכשל לפחות ידע שניסה לעשות משהו קשה.. ולא ירגיש חסר ישע, לא מסוגל ותלוי..
ולעולם, לעולם לא נשלול ממנו את התקווה שהוא יכול להצליח.
ונזכיר לו שאנחנו תמיד פה בשבילו…
רק ככה יבין שהוא ראוי לאמון, ילמד להתמודד עם בעיות וללמוד משגיאות ובעיקר-
יעז שוב ושוב לנסות..
רעיונות נוספים לדרך שבה מגדלים ילדים עצמאיים עם אחריות אישית וחוסן חברתי – בתוכנית הדיגיטלית שלי "בית ללא צעקות" לחצו כאן לפרטים
כתיבת תגובה