גם אני כמו הורים רבים אחרים, תפקדתי פעם על תקן "שופטת" ממש אצלי בבית.
כל פעולה או מעשה של אחד הילדים (והרבה פעמים גם שלי..) זכו לפסק דין נחרץ. "אתה לא מקשיב" , "את עקשנית", "אתה מפוזר.." (או "אני קפדנית..") היו חלק משלל האימרות השגורות בבית.
במשך השנים הבנתי שהשיפוט שלי לא מביא אותנו למקומות שייחלתי להם, אני לא זוכה לשום שיתוף פעולה כשאני מטיחה בפני ילדיי את דעותיי המהוללות והבנתי שאני חייבת כנראה להתפטר ממשרתי כ"שופטת".
עשיתי את זה דווקא בשמחה כי כשהתחלתי להתייחס לסיטואציה כמשהו הדורש בירור עם עצמי או עם הילד מיד ראיתי את השינוי.
עצרתי ושאלתי את עצמי -"מה מפריע לי ומה אני רוצה שיקרה..?" ופשוט התחלתי להגיד את זה בצורה הפשוטה ביותר. עצם ההתייחסות לעצמי והצגת המסר כמשהו שמפריע לי או מה אני מבקשת שיקרה-גרם לבני המשפחה להירתם ולשנות את המצב מתוך מקום של סיוע והתחשבות. הם כבר לא היו מבוצרים בעצמם כמו קודם כי תחושת האשמה והצורך בהתגוננות כבר לא היה קיים.
אני חייבת להודות שהפיטורין הללו הם הדבר הטוב ביותר שקרה לי ולמשפחה שלי.. כל התקשורת בבית השתנתה וגם הילדים התחילו לקחת אחריות ולבטא את עצמם בנימה פחות מאשימה.
אז לכל מי שמתפתה להתפטר גם הוא ממשרת השופט בבית המשפט הפרטי שלו ולהפסיק לשפוט את הילד על מעשים ובקשות שלו- אני בהחלט ממליצה לעשות את זה ולזכור שהדרך היעילה יותר היא השיח הכנה "בגובה העיניים". מלב אל לב. להגיד בדיוק מה אני מרגיש ומה אני מבקש שיקרה.
כדאי לנסות בבית.
כתיבת תגובה