הבת שלי יודעת שאני אוהבת אותה.
אני אומרת לה את זה בכל יום.
השבוע היא ישבה לאכול את קערת הדגנים שלה עם החלב ושפכה את כולה!
על השולחן, על הכיסא וגם על התיק שלי שהיה מונח על ידה…
הרגשתי איך אני עומדת להתפרץ עליה בתגובה אוטומטית. ועצרתי.
מספיקות מספר שניות למחשבה כדי לא להגיב באופן אוטומטי.
זו הייתה ההזדמנות שלי לפרוט את האהבה שלי, למילים שיוכיחו לה שאני מקבלת אותה ואוהבת ללא תנאי.
במיוחד אם היא לא התכוונה להזיק במכוון.
הרי המקרה כבר קרה. אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. עכשיו יכולתי
לפגוע בה באופן מאשים ולהגיד כמה היא לא נזהרת- מה שיגרום לה להתגונן ולהסתגר או לתאר מה צריך לעשות כדי שתרצה לתקן.
שתדע שאני פה בשבילה בכל מצב.
"יש מגבונים במגירה השנייה" אמרתי.
היא רצה להביא ועזרה לי לנקות.
בחרתי לא להגיד עוד משהו ולהישאר בכעס שלי עד שיעבור.
השתיקה שלי הייתה הזמן שאיפשר לה לחשוב ולהבין מה מתקנים בפעם הבאה.
היא הייתה עסוקה בחרטה, במחשבה על איך מתקנים ולא באשמה או התגוננות.
"אמא, בפעם הבאה אני אשים לב ואזהר יותר וגם אזיז כל מה שנמצא לידי.."
היא אמרה.
"מצויין" עניתי, "חשוב ללמוד איך לתקן בפעם הבאה, בכל מקרה זה יכול לקרות לכולם."
"אני אוהבת אותך אמא. תני לי חיבוק…"
הרגשתי איך הכעס מתחלף באהבה והבנתי שוב כמה הכל תלוי בנו.
שזה יכול היה להסתיים אחרת.
והכל תודות לשתי שניות נוספות של מחשבה..
אל תשכחו לעצור ולפרוט את האהבה למילים ומעשים מכוונים ובלתי פוגעניים דווקא ברגעים של קושי.
זו ההוכחה הטובה ביותר עבורם שאנחנו באמת מתכוונים לזה כשאנחנו אומרים להם-
"אני אוהב אותך ילד שלי"
ולקבל אמון ואהבה אמיתית וכנה בחזרה..
כתיבת תגובה