מה חשוב שתדעו על התקפי זעם אצל ילדים, טנטרומים ותסכול בגילאים צעירים, ולמה התקפי הזעם של הילדים שלכם יגרמו להם להיות בוגרים בריאים יותר בנפשם?
מסתבר שלא לימדו אותנו איך כדאי להתייחס להתקפי זעם אצל ילדים והשאלה הנפוצה איך מרגיעים ילד בהתקף זעם היא טבעית אבל לא לוקחת בחשבון תהליכים התפתחותיים בגילאים צעירים – בעיקר עד סביב גיל 7.
מהם התקפי זעם? ילדים נוטים להתקפי זעם תכופים. מה הביטוי שלהם ואיך נזהה אותם?
התקף זעם הוא סוג של התפרצות רגשית אצל ילדים.
הוא קורה בעיקר כשהילד מתוסכל כשהוא לא מצליח להשיג את מבוקשו – כשהמציאות לא משתנה כפי שהוא רוצה. התסכול יכול להגיע בגלל משהו שהוא לא מסוגל לעשות בעצמו או משהו שהוא לא יכול לעשות כמו שמישהו אחר עושה.
התקפי זעם מאפיינים בדרך כלל ילדים צעירים עד גיל 7, זה טבעי שהם מתפרצים, לכן חשוב לזכור שהם אינם מעידים על בעיה, הפרעה או צורך באבחון.
זו תגובה טבעית לאירוע שמתסכל את הילד. (צפו בסרטון ההרחבה בסוף המאמר)
הגורמים להופעת התקפי זעם אצל ילדים צעירים – עד גיל 7
התקפי זעם מאפיינים את התפתחותם של ילדים צעירים. זו דרך נורמלית לשחרר את התסכול, הכעס והפחד שלהם. זה לא נדיר שילדים צעירים חווים כעס ותסכול. התפרצויות אלו הן לרוב תוצאה של האופן שבו הם מנסים לעבד את המתרחש סביבם.
חשוב לדעת כי התקפי זעם אינם סימן להורות גרועה או לחוסר יכולת של ילד להתמודד עם העולם הסובב אותו.
ישנן סיבות רבות להתקפי זעם והעיקרית שבהן היא חוויה של תסכול, אך הסיבות יכולות לנבוע גם כתוצאה מעייפות או רעב.
התסכול עלול להוביל לכעס ולאחר מכן להתקף זעם וזוהי דרך עבורם לבטא את רגשותיהם ולשחרר אנרגיה עצורה שמשתחררת בגלל שהמציאות לא השתנתה כפי שהם רצו – למשל כשהם לא קיבלו את השוקולד שביקשו או שחבר סירב לתת להם את המשחק שהוא משחק בו באותו הרגע.
חלק מהילדים עלולים לסבול מהתקפי זעם כשהם נמצאים בסביבה חדשה ששונה מהסביבה המוכרת שלהם ועדיין לא נוח להם איתה או כשהם מופרדים מהאדם שבדרך כלל מטפל בהם או אחראי עליהם במסגרת חינוכית כמו הורים, סבים, סבתות או אנשי חינוך שהם מקושרים אליהם.
התקפי זעם שכיחים יותר בילדים צעירים והסיבה לכך היא שהקליפת המוח הקדם מצחית שלהם עדיין לא הבשילה מספיק והם עדיין לא מצליחים לווסת את הרגשות שלהם או להבין את ההשלכות של מעשיהם – פעולות שמתרחשות באיזור הזה של המוח כאשר הוא בשל לכך. כלומר, עדין חסרה להם היכולת לערבב את הרגשות התוקפניים עם רגשות ממתנים שעוזרים "לחשוב פעמיים" ולעצור לפני שהם תוקפים ופוגעים באחרים.
דר' ניופלד מדגיש שהיכולת זו מתפתחת סביב גילאי 5-7 במידה והילד גדל בבית שהעניק לו מרחב בטוח, היקשרות בטוחה ומענה לצרכים פיזיים ורגשיים והוא היה פנוי להתפתח באופן תקין ללא תקיעות או עיכוב התפתחותי.
ילדים בגילאים צעירים (פחות מ 5), חווים כל רגש בנפרד מרגשות אחרים והביטוי של הרגשות שעולים נחווה במלוא העוצמה ובולט בהתנהגות הילד – היזכרו בילד שמח או מתוסכל ותבינו בדיוק למה הכוונה – שמחה תלווה בקפיצות, חיוך או צחוק גדול, תנועתיות של הגפיים ואפילו צעקות התלהבות. תסכול ילווה בקריאות מחאה, צעקות, רקיעות רגליים, בכי, והדיפה של מי שינסה להרגיע אותם.
החוויה של כל רגש בנפרד גורמת לכך שהרגשות יתחלפו בגלל חוסר היכולת "לערבב" רגשות. כלומר, ילד שמח מאד יכול אחרי רגע להיות כועס או עצוב וההיפך. והרבה פעמים אנחנו, המבוגרים, לא מבינים איך יתכן שהרגשות מתחלפים כל כך מהר – אנחנו שואלים את עצמנו איך יתכן שלפני רגע הוא בכה ועכשיו הוא צוחק ומשחק עם אחותו כאילו כלום לא קרה…
בהיעדר ערבוב רגשות, הרגש הממתן כמו – הרגשת איכפתיות, אהבה או דאגה, לא מורגשים ואין רגש שיבלום את הדחף לתקוף בשעת כעס או תסכול. זו הסיבה שאנחנו רואים התפרצויות רבות של הזעם או בכינויים השני – "טנטרומים" ובאותו הרגע אין לילד שליטה על ההתנהגות שלו. לפעמים הילד יחרט מיד אחר כך כי הרגשות התחלפו אבל הוא הרגיש את החרטה אחרי ההתפרצות ולא יחד עם הדחף לתקוף.
אם כך, התקפי זעם אצל ילדים צעירים קורים להם כאשר הם חווים רגשות בעוצמה, אך ככל שהם מתבגרים התפרצויות אלו יהפכו פחות תכופות בזכות בשלות והתפתחות המוח שלהם שיאפשר ערבוב של שני רגשות ודחפים – דחף לתקוף ודחף ממתן. (למשל כשהילד ירגיש רצון להרביץ לאחותו אבל גם יחוש בו זמנית את האיכפתיות שלו כלפיה ובכך יעצור את עצמו מלהזיק לה).
היום מבינים שאחת הסיבות העיקריות לתסכול של ילדים היא חווית פרידה – פיזית או רגשית.
פרידה מעוררת תסכול כיוון שהילד חווה את ההתרחקות בקשר ואין לו את היכולת להחזיר את החיבור שאבד – גם אם זה לרגעים ספורים כששלחו אותו להירגע בחדר. פרידות ארוכות יותר – למשך שעות או אפילו ימים כשאבא או אמא נפרדו ממנו בבוקר כשהוא נכנס לגן או כשאמא הולכת ללדת, ילוו בתסכול גדול יותר.
זו הסיבה שכדאי להימנע ככל האפשר משימוש בהרחקות כאמצעי משמעת כיוון שהוא מבוסס פרידה ולכן מוסיף תסכול ותוקפנות. (ישנן דרכים לבסס משמעת בצורה שאינה מעוררת תסכול)
הרחקת הילד זו פרידה שאפשר למנוע ובכך להפחית תסכול ותוקפנות.
פרידות בלתי נמנעות כמו פרידה בבוקר או יציאה למילואים או אשפוז לצורך לידה, לעומת זאת, הן פרידות בלתי נמנעות וכדאי להכיר דרכים לעזור לילד להתמודד איתן. אחד מתפקידנו הוא להשכיל להפחית תסכול מיותר כך הילד יהיה פחות מלא בתסכול ויתפרץ פחות בזעם.
האם צריך להרגיע ילד צעיר בהתקף זעם?
מאד טבעי שהורים ירצו להרגיע את ילדם בהתקף זעם, אבל זה לא תמיד הדבר הטוב ביותר לעשות.
התגובה האוטומטית של הורים בניסיון להרגיע את ילדם נובעת מחוסר אונים או חמלה כלפיו כיוון שהוא מרגיש רגשות עוצמתיים מאד ולפעמים הם מפחדים שהוא עלול אפילו לפגוע בעצמו או באחרים.
כשמבינים את הגורמים להתקפי הזעם ולחוסר היכולת של הילדים לשלוט בתגובתם בגלל מוחם הלא בשל, וכשלוקחים בחשבון שזהו פורקן רגשות שיביא להקלה רגשית בסופו – אז מתחילים להגיב אחרת להתפרצויות זעם של ילדים צעירים. לכן צריך להיות איתו ולא נגדו בזמן התקף זעם. ילדים צעירים פשוט לא יכולים לווסת את עצמם בגלל שהמוח שלהם עדיין לא בשל לזה.
אין צורך לנסות להרגיע ילדים צעירים בהתקף זעם באופן מיידי, זכרו שהילד מביע את מה שהוא חווה בעוצמה ושזה מאפיין טבעי של גילו – ניסיון להרגיע יחריף את תחושת התסכול, הילד יהיה עסוק בהדיפה וירגיש לא מובן מה שרק יקצין את ההתנהגות המתריסה עוד יותר על מנת שיבינו מה הוא מרגיש. (יצעק חזק יותר, ישתולל יותר).
הורים ומבוגרים המטפלים בילד, שנשארים רגועים במהלך התפרצויות הזעם הללו ועושים עם עצמם עבודה פנימית של שליטה בתגובה ובתסכול האישי שלהם נמנעים מלבקש "שירגע כבר" או מלצעוק עליו כיוון שצעקות רק יגבירו את הבהלה של הילד מהמצב שהוא נמצא בו – כן, גם הוא מבוהל ממה שקורה לו בלי שליטה והדבר האחרון שהוא זקוק לו ברגעים כאלו זה תוספת של בהלה סביבו – ההיפך, הוא צריך לראות מבוגר אסוף, ששולט בעצמו ובעוצמת התגובות שלו.
במקום זאת, עדיף להורים למצוא דרכים להרגיע את רגשותיהם ולתמוך בילד בזמן הקושי הגדול שהוא מתמודד איתו – שאלו הרגעים שהוא הכי זקוק להם. (מאד עוזר לזכור שאנחנו לא במרכז באותו הרגע אלא הילד והוא לא מסוגל כרגע לשלוט ברגשותיו ואנחנו כן).
דוגמא אישית כזו תדגים לילדים דרכים אחרות להתמודד עם כעס ותסכול בלי צעקות או תגובות תוקפניות פוגעניות.
טעויות של הורים המבקשים לדעת איך להתמודד עם התפרצויות זעם של ילדים צעירים, וממה כדאי להימנע?
התקפי זעם יכולים להיות מתסכלים עבור ההורים מכיוון שהילד אינו שולט ברגשותיו, הוא תוקפני ואימפולסיבי ובעיקר – הוא לא מסוגל לומר מה קורה לו בזמן הזה ומה יכול לעזור לו.
עבורנו, התקפי זעם של ילדים צריכים לשמש כסימן לכך שהילד זקוק לעזרה בהתמודדות עם מה שהוא מרגיש כי אין לו את היכולת לווסת את עצמו ולבטא את מה שהוא מרגיש ואת הסיבות לכך. כדאי שנהיה זמינים רגשית עבורם ברגעים הללו.
הורים מתמודדים לרוב עם דילמה כאשר ילדם מתפרץ בזעם. מצד אחד הם רוצים לדעת מה לעשות כדי שהילד יירגע, אבל מצד שני הם חוששים מלעשות את הדבר הלא נכון כדי שהילד שלהם לא יהיה מתוסכל יותר.
הרצון של הורים להרגיע את ילדיהם מוביל לטעויות רבות שהורים יכולים לעשות כאשר מנסים להתמודד עם התפרצויות זעם אצל ילדים צעירים וכדאי שימנעו מהטעויות הבאות:
שימוש בדרכים מפרידות:
- הענשת הילד – הרחקה פיזית שלו מהמרחב שלנו.
-סנקציות – הרחקה או לקיחה של משהו שהוא אוהב. - איומים לסנקציה או פרידה – ("אם לא תירגע אתה לא בא איתנו היום לגן המשחקים")
- ניסיון להרגיעו: לבקש שירגע, לדרוש, לאיים.
- כניעה לדרישת הילד כשהוא בהתקף זעם לאחר שסירבו לאותה דרישה.
- למנוע ממנו לפרוק את הרגש בצורה בטוחה.
- להתייחס אליו כאילו התגובה שלו לא הגיונית ("מה קרה לך? למה אתה מגזים.." או "עכשיו את מתנהגת כמו ילדה קטנה..")
- התעלמות מרגשותיו ומצרכיו של הילד – להמשיך לעשות את מה שאנחנו עושים ולהתעלם ממנו במטרה שיבין ש"אין לו במה".
- לשים את עצמכם במרכז.
- להאמין לקולות ולסיפורים שבראש – על כמה הוא לא בסדר, כמה אני לא הורה טוב…
- להרשות לעצמי לפרוק עליו את הזעם שלי.
- לצפות שיבין ושיפסיק ולהתאכזב שזה לא קורה.
איך להימנע מטעויות אלו?
להשתמש בדרכים מקרבות – להקשיב לקושי, להיות אמפתיים לרגשות שנובעים מתוך המצוקה שלו.
לעשות עבודה עם עצמנו. ללמוד לנהל את הכעס שלנו, ולשלוט בקולות ובסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו ואולי אפילו להיות מודע להתפתחות ולצמיחה שלי כתוצאה בעמידה באתגרים מול הילד שלי.
התמודדות יעילה עם התקפי זעם אצל ילדים:
לפני הכל חשוב לזכור שלילד בגיל צעיר חסרה היכולת לווסת את עצמו ולערבב רגש ממתן עם הרגש התוקפני ואת זה רק הזמן יעשה כשקליפת המוח הקדם מצחית תבשיל.
השאלה החשובה באמת היא מה גורם לתסכול בחייו של הילד שלי? איפה הוא חווה פרידה רגשית או פיזית שמוסיפה לו תסכול?
תפקידם של ההורים בתקופה זו בחיי ילדיהם (עד גיל 7 בדרך כלל ואם הם מתפתחים בצורה תקינה) הוא – לספק את התנאים להבשלה הטבעית הזו במקום לנסות לעצור או להרגיע את הרגשות שעולים.
ילד שמאפשרים לו להביע רגשות הוא ילד שגדל להיות בוגר בריא בנפשו.
מה יעזור לילדים שלנו להבשיל באופן טבעי?
-להכיר ברגשותיהם ולתת להם להביע אותם בדרך שאינה פוגעת בהם, בסביבה או באחרים.
-סביב גיל 5, להציג סוגים שונים של דילמות למשל שני צדדים של מחשבות, רגשות, דעות – על מנת לעזור לו לראות כמה נקודות מבט ולהתחיל לערבב ולחוש רגשות מעורבים ובכך להיות ממותן יותר – רגש איכפתי יווסת רגש תוקפני –
לדוגמא: כשאנחנו מטיילים יחד ורואים פרח יפה לומר- "מצד אחד ממש בא לי לקטוף את הפרח הזה אבל מצד שני אני לא אעשה את זה כי זה יפגע בו וחבל".
זו הדרך היחידה לווסת תוקפנות ושום פרס או עונש לא יגרמו לילד להתמתן מבפנים ולאורך זמן או שהם יגרמו לנזקים בהתפתחותו.
על מנת שהוא יוכל לערבב רגשות ולהיות בשליטה בזמן התפרצות זעם, הוא צריך לחוות כל רגש בנפרד בצורה טהורה ולאחר שהמוח שלו יתמוך בערבוב רגשות הוא יהיה מסוגל "לחשוב פעמיים" תרתי משמע.
כמו זחל שזקוק לזמן התפתחות לפני שיהפוך לפרפר ואי אפשר להאיץ בו וכל ניסיון לזרז את התהליך רק יפגע בו, כך הבשלת ילדים צעירים אינה ניתנת לזירוז. ניסיון כזה רק מחבל בתהליך שאליו התכוון הטבע.
הדרך הטובה ביותר להרגיע ילד צעיר בהתקף זעם היא על ידי התקרבות, דיבור אמפתי אליו, ובעיקר לתת לו מרחב וזמן, ולספק ביטחון שהוא יהיה בסדר ושאנחנו כאן לצידו אם קשה לו. בעצם במיוחד שקשה לו.
זה מסר שכולנו רוצים שילדינו יזכרו כדי שהם ירגישו בנוח לפנות אלינו עם כל בעיה. אבל זה לא יקרה אם נמשיך להרחיק אותם או להוסיף להם תסכול בדיוק ברגעים האלו כשהם במשבר.
ועכשיו יש לכם את הדרך לעשות את זה.
כתיבת תגובה